סיור בהר אדר
בתקופת החורף לאחר שיורד שלג והראות מעולה אפשר לראות מהר הדר את פסגת החרמון הרחוקה מאיתנו כ 150 קילומטר, ואת רבת עמון שנראית גם מחדר היולדות של הר הצופים.
השם הערבי של הר אדר הוא "באטין ע סיידע" הבטן של הגברת, הגבעה סימטרית ונראית כמו כרס של אישה בהריון. היא מגיעה לגובה 980 מטרים, וכשמטפסים למגדל מגיעים לגובה 900 מטרים ואפשר לראות נוף פנורמי יפהפה. זהו המקום הגבוה ביותר בהרי ירושלים, אמנם הר גילה גבוה יותר אך הוא חלק מהרי חברון שמופרדים מהרי ירושלים על ידי נחל רפאים.
גבעת הרדאר שימשה כמתחם של גדוד הלגיון הערבי. בשנת 1948 חטיבת הראל איבדה 418 חיילים במרחב הרי ירושלים, כמה עשרות מהם בגבעת הרדאר. בין השנים 1967-1948 נעשו מספר ניסיונות כושלים לכבוש אותה. במלחמת ששת הימים היא היוותה יעד לחטיבת הראל מילואים בפיקודו של אורי בן ארי, לימים תת אלוף. הלוחמים בחטיבה היו צעירים אך המפקדים, מדרגת מ"פ ומעלה היו וטרנים של מלחמת העצמאות. המקום נכבש והחטיבה סגרה מעגל. מכאן הם המשיכו וכבשו את רמאללה, נבי סמואל, והגיעו עד לגשר אלנבי וגשר עבדאללה, שאותם פוצצו לפני שהספיקה להגיע אליהם פקודת הביטול. היעד המרכזי של החטיבה במלחמת ששת הימים, שהותווה על ידי עוזי נרקיס, היה לכבוש את ירושלים.
בטקס הניצחון אורי בן ארי אמר שלאחר מאמצים רבים והרבה דם שנשפך, ביצענו "raincheck". לאחר שנהרגו 418 לוחמים במלחמת העצמאות, במלחמת ששת הימים עמדנו במשימה, עם 47 הרוגים.
היעדים של חטיבה 55 בפיקודו של מוטה גור היו כיבוש גבעת התחמושת ובית הספר לשוטרים. הם היו אמורים לספק לחטיבה 35 חיפוי מצפון, והיה חשש שבזמן שחטיבה 55 מתכתשת בעיר העתיקה יגיע לערבים תגבור מרמאללה. הגבעה הצרפתית וגבעת המבתר היו בין היעדים המיידים של החטיבה מתוך מחשבה לחסום את הציר הראשי לרמאללה שם שכן הבסיס הצבאי הראשי של הלגיון. לאחר שחטיבת המילואים הראל כבשה את היעדים היא ניצלה את ההצלחה וירדה לדרך עוג'ה, נערן.
במלחמת יום הכיפורים חטיבת הראל הייתה קיימת כחטיבה משוריינת ונלחמה בגזרה הצפונית של תעלת סואץ.
קרבות קשים התרחשו במקום הזה, וחטיבת הראל החליטה שהוא ישמש כאתר הנצחה ללוחמי הראל תש"ח. בשנת 1948 הראל איבדה יותר לוחמים מכל חטיבה לוחמת אחרת. גם חטיבות גבעתי והנגב נפגעו, אך שום חטיבה לא הקיזה דם כמו חטיבת הראל. 418 החללים מהווים חצי חטיבה וכל הזמן היה צריך למלא את השורות. מכיוון שלא הייתה לחימה מהים לוחמים מהפלי"ם הצטרפו לחטיבה, ביניהם יורם קניוק שכתב את הספר "תש"ח".
רואים כלי לחימה מהתקופות השונות, שרמנים, סנטוריונים, רואים את שרידי המתחם הירדני ואת העמדה של תותח הלורטה.
ביום הזיכרון בני הר אדר מבצעים כאן טקס אזכרה, וכל שנה ותיקי הראל משתתפים בו.
בשנת 1984 הניחו את התשתית ליישוב הר אדר, שמשמר את השם גבעת הרדאר. במקום לא היה רדאר אלא מרכז תקשורת, רדיו. במלחמת העולם השנייה מטוסים איטלקים שהגיעו משדות התעופה בקירנאיקה, מדרנה, בנגזי, וברצ'ה שבלוב, הפגיזו יעדים בארץ ישראל כמו בתי הזיקוק בחיפה, ותל אביב. הבריטים התקינו רדארים בגבעות, לדוגמה בצומת הנגב, בסטלה מאריס, בכרמל וכן הלאה, אך בגבעה הזו לא היה רדאר. כמו שהמפעלים בערבה נקראים "מפעלי הנחושת" אך בפועל הם מספקים צמנט.
הקמת היישוב הייתה כרוכה במתח רב כי בשנת 1948 כל השטח מוקש ע"י הירדנים. במלחמת ששת הימים ההרוגים היחידים במקום הזה היו פלסים שישבו על זחל"ם. חיילים פירקו מוקשים והניחו אותם במערום שלא סומן כראוי על הדרך לכפר בידו. זחל"ם מילואימניקים של חטיבת הראל כנראה נסע ברברס, עלה עם השרשרת על המערום ושבעה חיילי הראל נהרגו. בשלב כלשהו חברה אזרחית החליפה את החיילים בפינוי המוקשים והכנת השטח להקמת היישוב.
היישוב הוקם למען אנשי המנהל האזרחי ליהודה ושומרון, ביניהם ראש ענף תשתית ופריסה, ראש ענף נכסים ומיסים ועוד, שישבו אז בבית אל. עליהם רפיק חלבי כתב את המאמר המפורסם, עם משפט הסיום "ניתן היום לחלק את אנשי המנהל האזרחי ליהודה ושומרון לשתי קבוצות, הקבוצה האחת יושבת בבית סוהר, הקבוצה השנייה תשב בעתיד בבית סוהר". הייתה שם שחיתות מחרידה ואולי זו הסיבה שליישוב יש סטיגמה מעט מתנשאת. כיום האוכלוסייה מורכבת מפליטי מעלות דפנה שהייתה מורכבת מאנשי חינוך עד שהתחרדה.
רואים את רמאללה, הבירה דה פקטו של הרשות הפלסטינית, שרחוקה מאתנו 12 קילומטר.
אנחנו רואים כמה כפרים, כאשר הקרוב אלינו הוא בידו, שהיה כפר קטן שפוצץ וכמעט נהרס. היום הוא מונה 4,000 תושבים והרבה מהם עוברים בנקודת הביקורת שבגדר המערכת ועובדים בהר אדר.
שדרת ההר המרכזית נחלקת לתתי יחידות גדולות:
- הרי השומרון – מעמק יזרעאל ועד שילה, עלי.
- רמת בית אל – מנחל שילה עד נבי סמואל, בידו, נחל כפירה ונטף.
- הרי ירושלים – מכאן עד עמק נחל רפאים.
- הרי חברון – מנחל רפאים עד לבקעת באר שבע.
גדר המערכת לא חופפת את הקו הירוק, שהוא קו שביתת נשק ולא קו גבול.
תושבי בית סוריכ, שנמצא מעבר לגדר, בנו במשך מאות שנים טרסות והם נחשבים לבוני הטרסות הטובים ביותר בגדה המערבית.
רואים את מבשרת, את כביש המערכת ואת הר אחירם, שייח' עבדול עזיז, שם היה שיכון קציני הלגיון. ליגיונרים עם משפחותיהם גרו שם, כמו בג'לבינה ובדרבשיה. עד היום הבתים עומדים על תילם. חירבת א-לוז, חורבת השקד, ושייח' עבדול עזיז היוו יעדים ללוחמי חטיבת הראל בדרכם להשתלטות על נבי סמואל.
כשחטיבת הראל פיצחה את קו המוצבים, נבי סמואל וגבעת הרדאר, היא הגיעה לרמאללה והשתלטה על תחנת השידור של קול רמאללה. התחנה נשדדה ועד היום לא ידוע מי מחזיק בתקליטים, יש אומרים שהם בהר אדר.
רואים את ירושלים, גשר המיתרים.
בצד הישראלי של גדר המערכת רואים יערות של אורנים ואילו בצד השני רואים בוסתנים וטרסות של הכפר בית סוריכ. הקו הירוק מקבל כאן משמעות מילולית.
מעבר ליער הסתדרות המורים אפשר לראות את השכונה מעוז ציון. אוכלוסיית מעוז ציון הייתה כורדית, שאנשיה היו חרוצים ועבדו במחצבה. הם הגיעו ממעברת הקסטל "קסטלונים" והונהגו על ידי האחים דוגא, ששדדו מהממסד והביאו לעניים. במבשרת ירושלים האוכלוסייה הייתה מרוקאית והונהגה ע"י סיבוני. בין הכורדים לבין המרוקאים היה דם רע אך לבסוף הם התערבבו והקימו יישוב אחד, מבשרת ציון.
ירושלים נראית כמו כף יד, מרכזה באוכף שטוח והיא שולחת אצבעות הרריות למישור החוף ולשפלה. בין האצבעות ערוצי הנחלים: נחל הכפירה, נחל כסלון, נחל שורק ונחל רפאים.
מדרום רואים את הר חברון, שנראה כמו באגט, הוא הומוגני וקו הרכס שלו כמעט רמתי. זהו קמר, מבנה קימוט גאולוגי שמתחיל בהר גילה ומסתיים באזור דהרייה. ההר שולח מדרון תלול לשפלת יהודה, ומדרון די תלול למדבר יהודה. אין בו כמעט אוכפים ופסגות בולטות, והוא שומר על גובה של 1,000 מטרים. ההר לא מפורץ בנחלים, אין כביש משמעותי מהשפלה לגב ההר שעובר בתוך נחל, אלא הכבישים מתפתלים בזיגזגים על קו ההר ואילו באזור הרי ירושלים יש הרבה נחלים, כמו שער הגיא, מסילת הרכבת ועוד. יש פרוזדורים המאפשרים עלייה מתונה. בהר חברון יש "חומה", מתלול יפה. הנקודה הגבוהה של הר חברון היא 923 מטרים בהר גילה, ראס בית ג'אלה.
רואים את נחל כסלון ואת עין רפא שמיושב ע"י פליטי סובא. הכפר עין נקובא מיושב ע"י פליטי הכפר בית נקובא שהיום הוא בית נקופה. הכפרים נהרסו, וביוזמת ממשלת ישראל תושביהם עברו שיקום פליטים.
רואים בעמק את אבו גוש. משפחת אבו גוש הייתה גרעין של לוחמים צ'רקסים המסורים לצבא העות'מאני. כאות תודה על הלחימה הם קיבלו מהשלטון העות'מאני נחלות קרקע, דבר מקובל אז.
בכירים צ'צ'נים ביקרו במקום ותושבי אבו גוש סיפרו להם שיש להם שורשים צ'צ'נים, הבכירים נתנו להם 25 מיליון דולר.
בתנ"ך אבו גוש מוזכרת כקריית יערים כאשר לאחר קרב אבן העזר ארון הברית הובא לבית אבינדב בגבעה. במהלך המסע הארון עמד ליפול מהעגלה, מישהו תפס אותו, התחשמל ומת.
רואים את הבתים הגדולים של שורש שיושבים על הכפר הערבי סאריס, על שם אלת המסטיק.
קיבוץ מעלה החמישה הוקם בשנת 1938 והוא נקרא על שמם של חמישה מאנשי הגרעין שנרצחו בזמן סלילת דרך.
היישוב קריית ענבים נוסד בשנת 1921.
רואים את מישור החוף, בימים צלולים אפשר לראות את נתיב העשרה ואת בית חנון. על הגבעה הכפר אֶל-קֻבֵּיבֶּה, מהמילה כיפה קטנה, בכפר יש כנסייה, חלק מזהים את המקום עם אמאוס.
מתחת לבתי הר אדר רואים את בתי קטאנה, רואים גבעה עם שני בתים צמודים וטרסות, זה תל קופירה, קתלין קניון זיהתה שם את הכפירה, אחת מארבע ערי הגבעונים. לאחר שיהושוע הצטווה להרוג את הגויים אשר בארץ הגבעונים הגיעו אליו כדי להסיר את רוע הגזרה, והסבירו ליהושוע שהם לא מקומיים, יש להם עובש בלחם והנעליים שלהם בלות, הם באו מארץ רחוקה. יהושוע חס עליהם והפך אותם לחוטבי עצים ושואבי מים.
גם אנשי אבו גוש פרשו את חסותם על תושבי קטאנה לאחר פרשה של נקמת דם, והפכו אותם לחוטבי עצים ושואבי מים. בין שני הכפרים קיימת שנאה תהומית שבאה לידי ביטוי באינתיפאדה, כאשר אנשי קטאנה קראו לתושבי אבו גוש שידידותיים ליהודים "בוגדים". היו כאן הרבה מקרי מוות.
ארבע ערי הגבעונים הן: גבעון שהיא אל ג'יב, נבי סמואל שם יש אתר ובריכה, הכפירה, ובארות שמזוהה עם אל בירה.
רמאללה מורכבת היום משלוש יחידות אורבניות: ביתוניא, רמאללה, ואל בירה במזרח.
מדריכי החברה להגנת הטבע קוראים לכל אזור נטף, ונחל הכפירה "ארץ הכפירה", זהו אזור של 10 קילומטר. ארץ ישראל מחולקת ל 60 יחידות פיזיוגרפיות בעוד אמריקה מחולקת ל 3. כמו שבצבא יש חטיבה מספר 431, אף על פי שאין 431 יחידות בצבא. משתמשים במספרים גבוהים כדי לתת אשליה של גודל.
באופק אנחנו רואים את השומרון, ביום צלול אפשר לראות עד טלמון. בבוקר מסתכלים מערבה, ואחה"צ כשהשמש שוקעת מסתכלים מזרחה. כדאי להגיע לכאן לפחות פעמיים.
