השמורה כוללת את החלק "הטבעי" והחלק הארכאולוגי המרוחק יותר. ישנם כמה מסלולים אפשריים, משתנים על פי אורכם.

בתל דן ישנה תופעה ייחודית מבחינה נופית. נחלי מישור החוף ולא רק, מתאפיינים בערוץ זרימה ברור, לצידו שתי גדות ועליהן צמחייה ההולכת ומתמעטת ככל שמתרחקים מהמים. כאן, האזור כה רווי במים עד כדי שהדן מתפצל ל – 7 ויש אומרים גם 9 זרועות, או אשדים זורמים. 3 מהם נשפכים לחצבאני ו – 6 לבניאס. לכן אנו נתקלים בגשר בניאס, גשר חצבאני אבל לא גשר דן. הדן זורם על שטח נרחב ביובלים רבים. הירדן לדוגמא, מתחיל במפגש החצבאני והבניאס, אבל ספק המים הגדול של הירדן הוא הדן שאינו נשפך במקום מוגדר.

בגלל שהדן מפרה שטח כה נרחב, הוא יוצר סביבו צמחייה שופעת על שטח מאות מטרים – הג'ונגל של תל אל קאדי. כפי שבחורש הים תיכוני קיימת חלוקה פנימית לחברות צומח לפי גובה, משקעים וקרקע – חרוב ואלת מסטיק במקומות יבשים וחמים, אלון תולע במקומות גבוהים וקרירים

את הג'ונגל הזה מחלקים לשלוש חגורות צומח – כך מתחלק הצומח גם כאן, על אף האנרכיה שאולי רואים במבט ראשון. מייק ליבנה הציע לחלק את הצומח לשלוש חגורות שונות: האחת, חגורת המים בה נמצא דלבים, ערבות, אשחר רחב עלים, פטל, קנים וכו'. השנייה, התיכונה, בה נמצא ער אציל (דפנה) המשתלט על השטח ומתאפיין ב'משתלת' עצים צעירים הנובטים סביבו ועם מותו מתחילים את צמיחתם. סביבתו מאופיינת בחומציות המונעת נביטת צמחייה מתחרה. והשלישית, רחוק ויבש יותר באזור התל בה נמצא אלון תבור, אלה אטלנטית ועוד.

מילה סורית – עליו דומים לאלה רק משוננים יותר. שמו בקרב הנגרים אשה.

תל דן

כפי שהזכרנו, תל דן הוא אחד מהגדולים בארץ על שטח של כ – 240, שני במרחב הזה אחרי תל חצור שגודלו 840 דונם. הוא ממוקם על עינות דן הבוקעים למרגלות התל ועינות לשם, הבוקעים ממש בתוך התל. כבר מאז העיר ליש בתקופה הכנענית ואח"כ דן בתקופה הישראלית, מתכנני העיר נאלצו לפתור בעיות של שפע במים באמצעות ניקוז ופינוי – בדומה לעיר בניאס. המים זרמו דרך החומה החוצה. נערכו פה כ – 30 שנות חפירה מאז שנת 66', כולן על ידי אותו ארכיאולוג, אברהם בירן שפרסם את הספר '25 שנות חפירה בדן' המסכם את חפירותיו.

חלקה הקטן של העיר נחפר – אנחנו נראה את השער הכנעני, את השער הישראלי ובראשו שכונה בתוך העיר ממתקפות הברונזה המאוחרת ואח"כ הישראלית, את מתחם הבמות, אחד מארבעה שנחפרו – ובשל כך נותרו שאלות בסיסיות לגביה כמו האם זהו השער היחידי בתקופת הברונזה אל תוך העיר? האם לאחר שנסתם נפתח שער במקום אחר?

התחלת היישוב כאן בתקופה הניאולותית הפרהיסטורית. יישוב מסודר ממש החל בתקופת הברונזה הקדומה, כנראה לא גדול, אל תוך הברונזה התיכונה. במאה  – 18 קמה כאן עיר ענק, כחלק מתופעת העיור העוברת על כלל המרחב. אנו כרגע על סוללת העיר המשתפלת עד המטע הסמוך.

פרופיל החומה מזכיר משולש שווה שוקיים כשבאמצעו החומה ומשני צידיה סוללות תלולות. בסיס המשולש היה 55 מ' כך שניתן להבין שהחומה שימשה טבעת הגנה עבה. גובהה לא ברור.

השער הכנעני – השער תמיד מהווה את נקודת התורפה בחומה. מפתח השער כאן צר, בערך  2 מ', ומקשה על הסתערות בבת אחת. השער נמצא בעלייה, המאטה את קצב ההתקפה ורוחב השביל הולך ומצר. שילוב התכונות הללו מקטין את עוצמת ההתקפה של האויב.

חזית השער מתוכננת בדייקנות. החזית הייתה מורכבת משני מגדלים שרוחב כל אחד מהם הוא 5.15 מ' וביניהם השער, שרוחבו אף הוא 5.15 מ'. השער היה מורכב משלוש קשתות פנימיות את אחרי השנייה ומכאן שמו – שער שלושת הקשתות. מעבר לשער המשיך הכביש המרוצף מטה אל תוך העיר ובתי המגורים. התעלומה היא, מדוע נסתם השער? בחומרי הסתימה נמצאו חרסים מתקופת הברונזה הקדומה ותיכונה, מה שמצביע על כך שהבונים הם כנראה גם הסותמים אחרי דור שניים. החופרים תהו האם היה גג לשער הזה או שהנכנסים היו עוברים מקשת לקשת תחת כיפת השמיים בעת כניסתם לעיר.

סברה אחת משערת כי בברונזה הקדומה המתיישבים הגיעו מאזור צפון מזרח, אזורים חמים ויבשים שבהם הבנייה בלבני בוץ מתאימה לסביבה. כשהגיעו לכאן ובנו את השער בלבני בוץ, הבנייה לא שרדה בשל הגשמים והשלגים. אולם – בעת גילוי השער ב- 78' התגלו בתחתיתו שרידי לבנים מסוידות. כלומר שהתושבים כאן שרפו סלעי גיר על מנת לייצר סיד. הניסיון הארכאולוגי המקומי בתחום לבני הבוץ היה דל, לכן הובאו לכאן מומחים ממקסיקו שערכו ניסיונות בבניית לבנים מחומרים מקומיים (ניתן לראות את הלבנים בראש המגדל השמאלי) והמסקנה הייתה כי ניתן לבנות בלבני בוץ מסוידות שיעמדו בפגעי מזג האוויר. הוכחה זו שללה את ההשערה לגבי לבני הבוץ.

לבסוף – גילו כי צידו הפנימי של השער בתהליך שקיעה ומכאן ככל הנראה המניע לסתימתו. הסיבה אם כך, טמונה ככל הנראה ברגישות האזור לרעידות אדמה מעצם היותו על השבר הסורי אפריקאי.

מצידו הפנימי התגלה אף קיר תומך שככל הנראה נועד לעצור את שקיעת השער, ללא הועיל. משכך, החליטו התושבים לסתום את השער לפני שיתמוטט ולפתוח חדש. לא ידוע היכן, הוא טרם נמצא.

התקופה היא התקופה הכנענית והעיר היא ליש, שמה הכנעני של העיר (לעיתים שמה לשם, אך לא דן). בכל זאת השער כאן נקרא שער אברהם. הקשר הוא הסיפור התנ"כי בו מסופר על חמשת המלכים נגד ארבעת המלכים ששבו את לוט אחיינו של אברהם ועל מלחמתו של אברהם להצילו מידיהם. אברהם רודף אחריהם ובמקרא כתוב – 'וירדוף, עד דן. וירדפם, עד חובה, אשר משמאל (מצפון), לדמשק' (כמובן שדן לא הייתה קיימת בתקופתו של אברהם. הכתיבה מאוחרת ומתארת סיפור קדום). כך שאברהם עובר פה ובדרך חזרה ממסעו, על פי הסיפור משוחח עם אלוהים ומבקש צאצאים וכאן כורת איתו אלוהים את ברית בין הבתרים. המסורת מהמאה ה – 16 מראה את ברית הבתרים פה למעלה מעבר למצפה רמתא (הר דב), על הר בין בתרים (מחות לתחום מסיבות בטחוניות כיום) שנקרא בשני שמות – מק'אם אל ח'ליל (מקומו של אברהם, הידיד) או משהד א-טיר (עדות הציפור) שם השואב מהעיט בסיפור הברית שירד על הפגרים ושימש כעד בין אברהם לאלוהים. אם כך אם אברהם עבר באזור במאות ה – 17\18 לפנה"ס והגיע לליש, בוודאי עבר בשער. לכן – שער אברהם. גילויו של השער, סתר את ההנחה בעולם הארכאולוגיה כי קשתות החלו לשמש בארכיטקטורה החל מהתקופה הרומית.

האתר הוצע כאתר מורשת עולמי לאונ"סקו ולא התקבל, בשל טענת הסורים לבעלות על השטח.

יחד עם השער באשקלון, בישראל נמצאו שני השערים המקושטים העתיקים ביותר בעולם.

פיצול המלוכה – פיצול המלוכה מוזכר אחרי מותו של שמואל והמקרא מספק שתי סיבות לאירוע. האחת היא דתית, שלמה המלך בסוף ימיו 'עשה רע בעיני אדוני' – בירושלים עבדו את בעל ועשתורת וכו' – ואלוהים מעניש אותו. מוזכר אחיה השילוני הפוגש את ירבעם בן נבט שהיה גובה מס של שלמה, קורע את הכתונת החדשה שלו ל – 12 חלקים ומתנבא כי ירבעם ימלוך על עשרת השבטים הצפוניים.

הסיבה השנייה קשורה יותר בפוליטיקה פנימית. איחוד השבטים הישראלים יצר בעיות שליטה רבות. ניתן להבין זאת אם בוחנים את המבנה החברתי של השבטים הבדואים כיום. לכל אחד מהם יש את אדמתו, את מקורות המים שלו לו ולעדריו, את שטחי המרעה שלו. כל אחד מהם מכיר את השטח היטב ויודע היכן מסתיים שטחו שלו ומתחיל שטחו של השכן. השבטים הללו עצמאיים ואינדיבידואליסטים ולא אוהבים "בוסים". הבדואים לכל אורך ההיסטוריה לא אהבו גם לשלם מיסים.

תחילת המלוכה הישראלית מקבילה לניסיון לאחד את השבטים הללו לגוף ממלכתי תחת בוס אחד, שאנו מכירים כממלכת דוד ושלמה. תקופת כיבושים של דוד צלחה ושלמה, החל לבנות בירושלים חומות, את העופל ומקדש. בעיניי תושבי השבטים כאן, ירושלים היא מקום רחוק המייצגת משפחה של אחד מהשבטים שהחליטה לבנות לה ארמון – באמצעות מיסים שנגבו מהשבטים.

עם מותו של שלמה, עלה לשלטון רחבעם. הוא – ככל מלך צעיר – מחדש את הברית עם שבטי הצפון ומגיע לפגישה בשכם. בפגישה התלוננו השבטים בפני רחבעם על המיסים הכבדים בימי שלמה אביו. רחבעם חוזר לארמונו ונועץ 'בזקנים ובילדים'. הזקנים היו ראשי המשפחות המייעצים למלך, מנוסים וותיקים. הם טענו בפניו שהעם צודק. הילדים, היו כנראה הנסיכים, יורשי העצר הנוספים של שלמה מנשותיו הרבות ובעצם, אחיו החורגים. הנסיכים, צעירים בפוליטיקה וחסרי הבנה בעבודת כפיים ייעצו לו להכביד את מיסיו. שלמה חוזר לעם ומבשר לו 'אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים' ומסתכסך עם העם. כך יוצא לדרך הפילוג בממלכה שעליו נכתב: 'מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבין ישי, לאוהליך ישראל'.

אלו הן מילים מכוננות, שמשמעותן חזרה לסדר החברתי הישן, בו איש בנחלתו ללא שלטון מרכזי.

שלמה עושה מאמץ לאחד את החברה הנוודית השבטית לאומה, ובמסגרת זאת  גם מחלק את הארץ לנציבויות כאשר כל נציבות מחזיקה את ירושלים לתקופה מסוימת בשנה – על מנת לטשטש את הזהות השבטית. בסופו של דבר המאמץ מחזיר כ – 50 שנה ובסופו של דבר מתפרק, עם המשבר הראשון.

ירבעם בן נבט, היה גובה מס בכיר בממלכת שלמה. בשלב מסוים בתקופת שלמה היה ככל הנראה מעורב במרד ונאלץ להימלט למצרים. לאחר מות שלמה חזר לארץ ולאחר המרד ברחבעם, מצא את עצמו עומד בראש המרד הישראלי (למתעניינים, מאמר של יאיר סקוביץ עוסק בהקבלות בין משה לבין ירבעם). ירבעם יקים את ממלכת ישראל, שהייתה גודלה יותר בשטחה ובאוכלוסייה ממלכת יהודה. המקרא ממעיט בחשיבותה של ממלכת ישראל ועיקר העיסוק הוא ביהודה ובירושלים, אבל כשבוחנים את הסיפור מבינים שעיקרו הוא ממלכת ישראל, המוצלחת יותר כלכלית. אבל, ירושלים הייתה בממלכת יהודה וירושלים היא הסיפור. עם הגעת מועד החגים לאחר המרד, חשש ירבעם כי העם יעלה לירושלים וישכח מהמרד. החשש הזה מביא אותו להקים שני מרכזי פולחן אחד בבית אל ושני בדן. מאחר ודן הופכת למרכז שלטוני חשוב ירבעם גם מבצר את העיר. החומה הזו היא חומתו של ירבעם בן נבט החומה הישראלית הראשונה מהמאה ה – 10 לפנה"ס.

ניתן להבחין ברחבת השער העצומה המרוצפת. לידו בימת השער, בימת הפולחן. המפלס הקרקע ניתן גם להבחין מספר אבנים שחורות ניצבות הנשענות על החומה, אלו הן מצבות פולחניות.

השער הישראלי – החיבור שלנו אל הסיפור המקראי כיהודים וישראלים הוא טבעי, ומרתק אותנו עניין הכיבוש הישראלי. בעיניים בינלאומיות, גם מתחום הארכאולוגיה וגם מתחום המחקר ההיסטורי – חצור ותל דן מרתקות לא פחות. חצור של תקופת הברונזה יותר מרתקת מחצור של התקופה הישראלית, אך לדן הישראלית – על אף ריבוי הממצאים מתקופת הברונזה – יש הרבה מה להציע מבחינת הממצאים. תקופת הברונזה בשני התילים מספקת מבט מרתק, עשיר, המלמד אותנו פרקים שלמים על המרחב המזרח תיכוני ומספק הבנה לתשתית המרחבית לקראת התקופה הישראלית.

אנחנו נמצאים ליד השער הישראלי, וגם מכאן ניתן לראות את סוללות החומה משתפלות לכיוון המטע. בחלק הנמוך של הסוללה אנו מזהים את החומה הישראלית של תל דן, קפיצה של כ – 800 שנה מהמאה ה- 18 לפנה"ס אל המאה ה- 10 לפנה"ס. ב- 800 שנה הללו ליש (דן) של הברונזה המאוחרת תיכבש (לאחר שמרגליו של יהושע דיווחו על דן כ'יושבת לבטח כמשפט צידונים') ע"י שבט דן המקראי ששורף אותה. לאחר ששבט דן שורף את העיר, הוא מתיישב בה. מתי מתיישב?

גם כאן כמו בחצור, הניסיון להבין את זמני ההתיישבות יצר 'פער יישובי'.

בחצור, עיר המקבילה לתקופתה של דן גם התחולל כיבוש, חורבן והתיישבות. ידין הציעה שחצור חרבה ב – 1230 וכיום ישנן הצעות לחורבנה ב – 1270 לפנה"ס. לאחר מכן עוברות 150 שנה בהן לא קורה בחצור כלום. במאה ה – 13 חרבה חצור, במאה ה – 12 חצור שוממת ובמאה ה – 11  מתחילה ההתיישבות הישראלית, שהחלה כיישוב קטן וכפרי, לא כעיר המזכירה את חצור שנחרבה. ולכן עולה השאלה, מדוע להחריב את העיר בכדי להקים כפר קטן? לא ברור.

אם כן, על פי הכתוב במקרא שבט דן מתיישב בעיר ששרף "אחרי זה". מתי "אחרי זה" לא ברור בדיוק. גם דן של המאה ה- 11 היא מקום קטן ולא מפואר כמו העיר מתקופת הברונזה. גדולתה של דן תגיע בעקבות אירוע פיצול המלוכה הישראלית.

חשיבות השער בחיי העיר – יש כאן שלושה שערים ישראלים. ירבעם בנה את החומה עם שער בודד במאה ה- 10 לפנה"ס. כ – 80 שנה אח"כ במאה ה- 9 לפנה"ס הגיע אחאב שרצה לחזק את השער ולהופכו לשער כפול. הוא מיקם שער כפול עם חומה כפולה בתוואי שובר כיוון תנועה. השער מוגן מבחוץ ע"י סף גבוה, המונע מהאויב להחדיר תחתיו מנוף ולעקור אותו מציריו.

אח"כ, ירבעם בן יואש בונה שער במאה ה- 8 .

בערי העולם העתיק, השער הוא הסיפור. השער מהווה את מרכז החיים בעיר בכמה אופנים:

1. מרכז תקשורת – החדשות מגיעות קודם כל לשער העיר, השיירות עוזבות ומגיעות מהשער.
2. מרכז עסקי ומסחר – רחבת השער הגדולה נקרא בשפה המקראית 'חוצות'. סיפור מפורסם בנושא חוצות מתקשר לאחאב, שנלחם מול בן הדד הארמי בקרב אפק בדרום רמת בגולן. לבן הדד היו 'חוצות בשומרון' כלומר, זכויות מסחריות בשומרון עירו של אחאב. לאחר שאחאב מנצח, הוא לא הורג את בן הדד, אלא סוחט ממנו חוזה כניעה שבמסגרתו, חוזרות זכויות החוצות בשומרון לאחאב וזכויות חוצות דמשק יעברו מבן הדד לאחאב. בנוסף, ישנן דעות כי סוחרי העיר אספו מהשער את מרכולתם למכירה בדוכניהם ברחבי העיר – וכך נמנעה כניסת בהמות אל תוך העיר – וסמוך לשער היה מעין "שוק סיטונאי".
3. מרכז משפטי – המלך ישב בשער העיר וערך משפטים. כס המשפט נמצא כאן באתרו, מעליו אפיריון ועליו המלך השופט ככתוב – 'ויקם המלך וישב בשער ויבוא כל העם לפני המלך'. המלך יכול להקשיב לרחשי העם, העם יכול היה להיווכח בחוכמת המלך וכשחרץ משפט, בחסדו ובצדקתו.
4. מרכז דתי – בשער התבצעו פולחנים שונים, החל מברכה להצלחה בעסקים ועד רפואה. במוזיאון אוסישקין נמצאו פכים קטנים בבסיס השער שכנראה שימשו לפולחן בבימת השער. גם היוצאים מהעיר בדרכם לערים אחרות, יכלו לבצע פולחן למען הצלחת מסעם.

במעט החפירות שבוצעו מעבר לשער נמצאו סימנים מבני ציבור כאלה ואחרים ששימשו כנראה  ל'צדק וצדקה' – הכוונה לבתי תמחוי מחוץ לשער שבהם טיפלו בעניים ובנזקקים והיו גם הם קשורים לקומפלקס של שער העיר.

על הרצפה ניתן לראות את ההתפתחות מהמאה ה – 10 לפנה"ס למאה ה – 9 לפנה"ס מהרצפה הישנה של ירבעם לרצפה החדשה של אחאב. השער כאן הוא שער 4 תאים ולא 6.

מחשש האשורים במאה ה – 8, ירבעם בן יואש שאף לחזק עוד את ביצורי העיר ובנה חומה פנימית בראש הסוללה ובצידה שער נוסף.

ניתן להבין אם כן, את חשיבות השער ויותר מכך, את חשיבות גילוי השער להבנת התקופות הקשורות בו.

השכונה הכנענית – במרחב הייתה שכונה כנענית מתקופת הברונזה המאוחרת. השכונה לא הגיעה עד הסוללה, זה יקרה בתקופה הישראלית. בשכונה נבנו גם בתי יוצר של חרושת מתכות ובהמשך נמצא גם הקבר המיקני. אפשר לראות את המעבר בין התקופות, מהכנענית לישראלית.

בחדר ניתן לראות בור עגול, הנקרא בור התנחלות (ממגורה) – אחד המאפיינים של ההתיישבות הישראלית – לא מוצאים בורות כאלה מהתקופה הכנענית. הבור שימש לאחסון תבואות, כדים וכו'.

מנהג בורות ההתנחלות ייעלם עם הזמן ובמאה ה – 8 כבר לא מוצאים אותם.

מתחם הבמות – המתחם הפולחני בנוי בשלוש קומות. התחתונה היא מתחם הפולחן מימי ירבעם בן נבט. התיכונה היא מימי אחאב והעליונה מימי ירבעם בן יואש. אין עוד ממצא בסדר גודל הזה שקשור לפולחן ישראלי מהתקופה הזו שנמצא עד היום. מתחם בית אל לא נמצא עדיין ומתחמים אחרים היו קטנים יותר. המתחם הזה עצום ומפואר, ובתוכו נמצאו גם כלים ששימש לעבודת הפולחן. בחפירות נמצאו כלים ששימשו לפולחן עוד מתקופת הברונזה, כבר מהמאה ה- 14\15 לפנה"ס. הישראלים הופכים את מקום הפולחן הכבוש למקום הפולחן שלהם, מנהג תרבותי מוכר. הצלמיות שנמצאו הם באופי מצרי.

גם במקרא, ברור שקיים כאן מקום פולחן קודם על פי סיפור הקשור לעליית שבט דן לנחלתו כאן.

שבט דן נדחק ע"י הפלישתים מנחלתו ושלח מרגלים לקצוות הארץ לתור אחר נחלה שקל לכבוש ולהתיישב בה. בדרכם המרגלים עוברים בהר אפרים בביתו של אדם בשם מיכה. בהתאם לאווירת איש הישר בעיני יעשה – מיכה רכש פסל בכסף של אימו והקים לו בית מקדש. הוא לקח נער מהלויים לביצוע עבודת הקודש והפולחן תמורת שכר נאה. המרגלים הגיעו לדן וחזרו חזרה למחנה שבט דן באזור בית שמש. לשבט סיפרו גם על ביתו של מיכה בהר אפרים וגם העיר ליש שאפשר לכבוש. 600 לוחמים עולים ממחנה דן לכיוון ליש לכבוש אותה ובדרך עוברים בהר אפרים בביתו לש מיכה לוקחים את הנער והפסל איתם. מיכה דרש שיחזירו את הגנבה, אך לוחמי דן במצוקתם למצוא נחלה ולמסד בה גם אתר פולחני, ומאיסותם באנרכיה ששררה בארץ מסרבים ומאיימים שיפגעו בו.

הסיפור מבליט את הנואשות של שבט דן להתמקם בנחלה משלו, לאחר שאפרים ויהודה לא נותנים להם לעלות להר והאמורי לא נותן להם לרדת לעמק. המקרא מספק את שם הכהן שמשרת את שבט דן, יהונתן בן גרשום בן משה, המעיד על ייחוס גבוה לקבלת לגיטימציה.

אם כך, על פי הסיפור, אותו נער מהלויים עם פסל מיכה, הוא שייסד כאן את מקום הפולחן הישראלי בדן וירבעם בן נבט שיגיע מאה או מאתיים שנים מאוחר יותר, ממשיך משהו קיים ששימש לפולחן.

בכניסה למתחם ניתן לראות אבנים שטוחות מסותתות המרמזות על שימושן לשחיטה, ולידן בור איגום. נמצאו כאן כדי אגירה של נוזלים ואבני הגיר הלבנות הבולטות על בניית הבזלת, שימשו ככל הנראה לקשירת הבהמות באמצעות רצועה דרך חור שהיה בהן ובקיצור – עדויות לפולחן בהמות, כנראה שכאן המתינו בהמות הקורבן טרם שחיטתן.

אין עדויות כי בבמות הללו עבדו לאלוהים זרים, אלא לאלוהי ישראל. אמנם לא בירושלים כפי שהתבקשו אבל אלה ישראלים העובדים את אלוהי ישראל. גם הנביאים המוכיחים את האתרים דן ובית אל, מוכיחים אותם בחצי פה מתוך ההבנה כי זוהי פרשנות לאמונה ולא עבודה זרה.

המסה המבנית המוצגת במתחם היא הבימה הפולחנית מימי אחאב בין 873- ל 852- כחמישים שנה לאחר מות שלמה. הוא שדרג את אתר הפולחן של ירבעם, כפי שעשה באתרים אחרים בישראל

גרם המדרגות מוביל לבימה העליונה, שלא ברור בדיוק מה נעשה בה. הבנייה שוחזרה לפי אחת מקרנות המזבח שנמצאה למרגלות הבמה הזו. מאחר והפרופורציות של הקרן לעומת המזבח ידועות, בהתאם לקרן שנמצאה שוחזר שאר המבנה מימיו של ירבעם בן יואש. חסר מידע להבנת אופן השימוש במבנה. אם זבחו עליו בהמות, נדרש כבש להעלותן לבמה וכבש כזה לא נמצא. ירבעם בין יואש יוסיף על המבנה של אחאב מזבח נוסף.

נמצאה כאן כתובת מהתקופה ההלניסטית ביוונית האומרת "נדר נדר זוילוס לאל אשר בדן" ומהווה פעם ראשונה למציאת אזכור לשם דן באתר עצמו. משמעות נוספת היא כי המתחם שימש כמתחם פולחני למעלה מאלף שנים.