ניתן לראות כי "האצבע" בשטח ובה מטולה, מוקפת בגבול ממערב ממזרח ומצפון. המעניין הוא שמהצד הלבנוני ישנה גם תופעה כזו – ג'בל חמאמיס – החודר כאצבע לישראל ממזרח למטולה.

עפ"י הספרות והמקורות מטולה נוסדה ב – 1896, אך לא כך, זהו סוג של שכתוב היסטורי.

ייסודה מתחיל ב – 1891 כאשר בשמו של הברון רוטשילד, רכש כאן הפקיד אוסוביצקי את אדמות אום-תולה מידי בעל האדמות הנוצרי – ג'בור ביי מצידון בלבנון. ג'בור ביי רכש את האדמות כ – 40 שנה לפני כן ויישב אותן באריסים דרוזים שיעבדו את האדמה וישלמו לו דמי אריסות. הדרוזים, שהיו גברתנים ומלוכדים לא שילמו לו את דמי האריסות וג'בור ביי לא יכול היה לגבות מהם את המגיע לו. לפיכך, שמח ג'בור ביי למכור ליהודים את האדמות שבהן השקיע אבל לא ראה מהן רווח.

אוסוביצקי הבין כי האדמות בעייתיות ויש להתמודד עם הדרוזים. הוא לקח את עוזרו וביחד אכפו סוסים משובחים, קישטו אותם, התחמשו שניהם ברובים מרשימים ודהרו ברב הדר ואומץ אל תוך מטולה שהייתה יישוב כפרי של בתי בוץ, ללא מבני אבן. הם שמו פעמיהם אל הבית המפואר ביותר, של המוכ'תר והציגו ברוב רושם את שטר הבעלות (קושאן) על האדמות והכריזו כי הם הבעלים החדשים. הדרוזים התרשמו מההצגה וקיבלו את השניים כבעלי הקרקע.

אוסוביצקי האמין בחיים משותפים בין ערבים ליהודים. הוא הביא למטולה משפחות יהודיות מחצבאיה, מפקיעין וצפת, שישבו ביחד עם הדרוזים וקיימו יישוב חקלאי – ולמעשה ייסדו את מטולה.

ב – 1895 פורץ מרד דרוזי נגד הסולטאן, כל הגברים גויסו למאבק ואום-תולה מתרוקנת מתושביה הדרוזים למעט נשים וילדים ונותרו בה בעיקר משפחות יהודיות ולמעשה, זהו קיצו של היישוב המשותף. כאשר הגיע זמן הקציר והקטיף, אין מי שיבצע זאת היות והעבודה נסמכה בעיקר על המקומיים. אוסוביצקי פונה למושבות העלייה הראשונה ובעיקר לזכרון וראשל"צ שיסייעו בפעולות החקלאיות והצליח להביא לכאן 56 משפחות שמבחינתן, 1895 היא השנה בה נוסדה מטולה.

הדרוזים של אום-תולה חזרו למושבה עם תום המרד בסולטאן בטענה כי קופחו ודרשו פיצויים. המושבה אכן שילמה, אך הדרוזים חזרו שוב ושוב ובסה"כ 4 פעמים קיבלו פיצויים עד שהתרצו ועזבו, רובם לכפר עין קיניא ברמת הגולן הסמוך למסעדה – שהיה כפר נוצרי בעיקר, עד היום עומדת בכפר כנסיית מר ג'ריס, עליה שומרת משפחה נוצרית אחת. הנוצרים עזבו למארג' עיון בלבנון.

אחד הגורמים העיקריים שישפיעו על התפתחותה של מטולה הוא מיקומה הנידח. אם כיום מטולה רחוקה לנו, בשנותיה הראשונות היא הייתה כמעט בלתי נגישה.

היישוב הקרוב ביותר למטולה בזמן ההוא היה יסוד המעלה שהייתה מרוחקת כ – 30 ק"מ, אחריה ראש פינה ואחריה טבריה שאליה נדרשו יומיים של הליכה. רק ב – 1916 יקום כפר גלעדי.

היותה של מטולה מקום כה נידח, אף גרם לנטישתה בזמן אירועי תל – חי (1.3.1920) – עת ניטש כל המרחב הזה ל – 7 חודשים עד אוקטובר 1920 – כי אי אפשר היה להחזיק כאן מעמד, האזור הפך פרוע מדי.

למטולה היו שטחי עיבוד רבים על שטח רחב שהשתרעו מכפר גלעדי (עד היום) עד בקעת עיון בעבר. הדבר גם הכתיב אורח חיים מסוים.

כבר משנותיה הראשונות התעצבה מטולה כקהילה "ציונית"  ונושא החינוך תפס מקום חשוב, עם הגעתו של אפשטיין  ב – 1899 שהחל בשיטת החינוך "עברית בעברית", תוך ניסיון להשתחרר מהגלותיות ומהיידיש ולשוחח בעברית. בהקשר זה יש לציין גם את הדיאלקט הגלילי המדגיש את האות ב' גם ללא צורך. לגליליים לא הייתה ב' רפויה.. (הזבּובּ מסתובּבּ סבּיבּ החלבּ הלבּן).

קו הגבול – התווית קו הגבול המנדטורי חל כאשר המושבה כבר 30 שנה על הקרקע. הגבול סומן ב – 1923 ונשאר קבוע עד היום. לבריטים והצרפתים היו מספר כללים להתוויית הגבול.

אחד מעקרונות התווית הגבול בין צרפת לבריטניה היה כי לא חוצים יישוב באמצעו, אלא מעבירים אותו בשלמותו לשטח אחד הצדדים. עקרון נוסף הוא כי לא מפרידים יישוב מאדמותיו, שלא יושם כאן היות וחלק מאדמות מטולה היו בבקעת עיון. הפתרון היה הענקת מעבר גבול חופשי ללא צורך בדרכון לאיכרי מטולה, על מנת שיוכלו להמשיך לעבד את האדמות שמעבר לגבול. בהמשך, הגבול כמובן הפך לגבול סגור.

עד 1970 שררה באזור פסטורליה טבעית ואנושית, גדר הגבול הייתה עשויה תיל סמלי. תושבים משני צדי הגבול חצו אותו ללא בעיות. עד כדי כך היו שלווים היחסים שהניבו אמרה "לא ידוע מי הראשונה ממדינות ערב שתחתום הסכם שלום עם ישראל, אבל יודע כי לבנון תהיה השנייה".

עם אירוע ספטמבר השחור וגרושם של הפליטים מירדן, החלה פעילות עוינת של פת"ח מאזור לבנון שמאז נקרא "פתחלנד", כנגד ישראל וכללה שרשרת פיגועים (האוטובוס באביבים, אסון מעלות, בית התינוקות במשגב עם, רצח השומר המטולאי וכו'). כתוצאה, באמצע שנות ה – 70 סוגרת ישראל את הגבול עם גדר אלקטרונית מתריעה ושלל מכשולים.

המעניין בהקשר זה, שבין 1975 ועד שנת 2000 מתנהלת כאן מערכת יחסים מעניינת עם גורמים מהחברה הלבנונית, שהחלה בפנייתם של קצינים לבנונים לצה"ל בבקשה לכונן מערכת קשרים ביטחונית בין הצדדים על מנת להתמודד עם המחבלים באזור. כך נוצר אד"ל – אזור דרום לבנון. המערכת תפקדה לאורך 25 שנות שיתוף פעולה בהן צה"ל חונך את הקמת צבא דרום לבנון בהכשרה וציוד – כאשר צד"ל מספק לישראל מעין חגורת הגנה בשליטתו.

בגדר שהוקמה היו סדרה של פתחים, שנקראו הגדר הטובה. מעבר לעניין הביטחוני, בהקשר האזרחי הגדר אפשרה מעבר אזרחים לבנונים לישראל ברמה יומיומית (בשיאה עברו דרך הגדר בין 5000 ל – 10,000 איש ביום) לכמה מטרות – העיקרית היא עבודה, טיפולים רפואיים וביקור קרובים בעיקר של הדרוזים (או ללימודים, המוסד הדרוזי התיאולוגי היחידי היה בחילוות אל-ביאד'ה בחצבאיה). היו גם קשרי חיתון בהן כלות לבנוניות נישאו לחתנים בישראל. היו גם שבטים בדואים, שחציים יש בלבנון וחציים בישראל, (כמו שבט ערב אל עראמשה) שהתחתנו. המעניין הוא שהמעבר היה בעיקר מלבנון לישראל ולא להיפך, בעיקר מסיבות של רמת החיים הגבוהה יותר בישראל.

עם היציאה מלבנון בשנת 2000 נסגרו השערים ונכון להיום, אין מעבר כלל לא כאן ולא לכאן.

כפועל יוצא, קטעי כביש (שהיו במקביל לכביש המערכת הצבאי) על גבול הצפון וצמודים לגדר שבהם אפשר היה לעצור ולקיים תצפית על המרחב הלבנוני – היו חשופים לפגיעה מהצד הלבנוני ונסללו מחדש כמערכת כבישים עוקפים (באזור מלכיה-יראון,  הר מנור).