בחורבת ירדה שלושה נושאים חשובים לסקירה

הנוף הנפרש מהנקודה – התצפית מאפשרת מבט על כל עמק החולה, כל "האמבטיה" מקצה לקצה. היחס הטופוגרפי בין עמק החולה לרמת כורזים ברור מאוד כאשר המפתן שמהווה רמת כורזים בולט. כאשר מסבירים על עמק החולה ונוגעים בסכר הבזלת, ההצפה ופריצת הירדן דרומה, שוכחים לעתים להזכיר כי עמק החולה בשקיעה, מהירה.

לא ממש משנה אם רמת כורזים התרוממה ביחס לעמק החולה או העמק שקע ביחס לרמה, לאורך אלפי שנים נוצרו הפרשי גבהים שמיצבו את רמת כורזים מעל עמק החולה, המים נכלאו ומתישהו נוצר האגם. קו השבר/העתק (שכיוונו מזרח מערב) שלאורכו קיימת התנועה ודחף את רמת כורזים למעלה, מוכר לגיאולוגים ונמצא בשוליים של רמת כורזים. בהצפה הראשונה של עמק החולה כתוצאה מהסכר שנוצר מרמת כורזים – כל עמק החולה מוצף במים בגובה 200 מ' מעל פני הים. ניתן לדעת זאת כי בנקודה הכי נמוכה של רמת כורזים – בגשר בנות יעקב, הנקודה שבה הירדן יפרוץ לאחר עליית המפלס – זיהו הגאומורפולוגים את פס האגם שהיה.

גם הצד הצפוני של עמק החולה היה מוצף כמובן ועל מנת להמחיש – קיבוץ דן, דפנה וקריית שמונה הם בגובה 200 מ' מעל פני הים (על רמת בניאס). כלומר – כל העמק ממזרח למערב ומדרום (רמת כורזים) לצפון (כביש 99) נמצא מתחת למים. כאשר החלו המים לזרום לאחר שהגיעו למפלס שעבר את רמת כרוזים, הם החלו לחצוב את נתיב הזרימה שלהם ברמת כרוזים והמפלס החל לרדת.

המתחם עצמו – השם כיום הוא חרבת ירדה. וותיקי המושבות זוכרים את שמו בעבר מסוף העידן העות'מאני – חרבת עמיל אל-הישא (?), על שמו של בעל המקום. לא ידוע אם הוא בנה את המקום ולא ידועה שנת בנייתו. נמצאו כאן שרידים רומים-ביזנטים, שרידים מהתקופה הערבית, מטבעות ועוד. זהו סוג של תל רב שכבתי שהתקיים לאורך כ – 2000 שנה, לא בטוח שברציפות.

המבנה הנוכחי הוא מבנה חווה עם חצר פנימית גדולה, באר, חדרים באגפים. החוות הללו של סוף המאה ה – 19 מוכרות מרחבי א"י. בתקופה הזו השלטון העות'מאני יודע שהוא גוסס ודועך ומדי פעם, עורך רפורמות על מנת למשוך את קיצו עוד קצת. אחת מהרפורמות חלה ב – 1858 ידועה כרפורמת הקרקעות. משמעותה היא כי כל בעל קרקעות באימפריה צריך להירשם בטאבו כבעל קרקע. מטרתה הייתה לוודא תשלום של מס הקרקע ובנוסף, זיהוי בעלי הקרקעות ורישומם ובעת הצורך לגייסם לצבא העות'מאני. גורמים ברחבי האימפריה נמנעו לעיתים מרישום, על מנת להתחמק מתשלום המס ומשירות צבאי. לדוגמא בדואים או בעלי קרקעות קטנים. הם התחמקו ע"י איתור אדם אחר שאתו עשו הסכם במסגרתו העבירו אליו את הקרקע ובתמורה או נשארו על הקרקע, או שילמו לו סכום מסוים – היו סוגי הסכמים שונים. לפרצה הזו נכנסו משפחות עשירות, לבנוניות, חיפאיות, עכואיות וכו', ורוכשות שטחי קרקע גדולים – כגון משפחת סורסוק המפורסמת, אבל משפחות נוספות כמו פהום, ומשפחת חורי ועוד. מתחמי המשפחות הללו פזורים בכל הארץ – רמת הנדיב, עמק יזרעאל, עמק זבולון, נחל געתון. לאחר רכישת הקרקעות רצו המשפחות לראות רווחים והחלו להקים את המתחמים הללו לטובת עיבוד הקרקע ורווח מהיבולים. אחרי כ – 30 שנה של ניסיון "התיישבות ערבי", העסק לא מתרומם וקורס. המשפחות הללו מבינות שאת הקרקע צריך למכור.

הקונים היו התנועה הציונית על זרועותיה השונות (יהושע חנקין גואל האדמות לדוגמא).

את המתחם הזה והאדמות השייכות לו רכשה קק"ל ב – 1936.

קרבות 48' – בן גוריון מכריז על הקמת המדינה ב – 14 במאי, ויודע כי משמעות ההכרזה היא התקפה וודאית ומידית של כל צבאות ערב על המדינה. ואכן, למחרת היום נעים הסורים בשיירה היורדת מדרום הגולן דרך תל קציר וכובשים את מסדה ושער הגולן שננטשו על אף הפקודה לא להתפנות. המשך ההתקפה של הסורים תהיה בגזרת הדגניות (א'+ב') ובצמח  – שם נעצרו, בין השאר בסיוע מרגמות שנשלחו מחו"ל והוצבו על רכס פורייה וטיווחו את הסורים (המרגמות הללו סייעו גם בהדיפת ההתקפה על גשר). ב – 20 למאי ההתקפה הסורית נשברת והסורים נסוגים אחורה.

ב – 5 ביוני הסורים מסיטים את ההתקפה צפונה לאזור גשר בנות יעקב (שפוצץ ב – 1946 בליל הגשרים והיה הרוס, הסורים אלתרו גשר חלופי) כמה ק"מ ממזרח לנו ולאחר קרבות קשים לאורך 5 ימים, ב – 10 ביוני משמר הירדן נפלה. ביום נפילתה נכנסת הפוגת האש הראשונה לתוקפה והקרבות נפסקים למשך 4 שבועות.

ב – 8 ביולי תמה ההפוגה, כאשר הסורים ממוקמים במשמר הירדן מערבית לגשר בנות יעקב ולכן, מתארגן מבצע נועז ושאפתן של חטיבת כרמלי – מבצע ברוש. מטרתו הייתה להדוף את ראש הגשר הסורי חזרה מעבר לירדן. הרעיון המבצעי היה חציית הירדן עם סירות ורפסודות בחשאי, להפתיע את הסורים ע"י איגופם מאחור וכך לכתר אותם.

המבצע היה מורכב מדי וללא אימונים מוקדמים ועל אף הצלחות חלקיות, הרעיון המבצעי לא מומש והמבצע נכשל. כוחותינו נסוגים לאחר לא מעט הרוגים.

ב – 10 ביולי יצאו הסורים למתקפת נגד, מגיעים עד כאן וכובשים את ירדה – הנקודה המערבית ביותר אליה הסורים יצליחו להגיע והנקודה הזו תחליף ידיים 5 פעמים (ישראל תכבוש 3 פעמים והסורים פעמיים). חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה הייתה מניעת האפשרות מהסורים לצבור עתודות כוח כאן ואח"כ לפרוץ מערבה ולנתק את אצבע הגליל. באותו לילה נכבשת ירדה חזרה ע"י ישראל.

במשך שבוע המקום נשאר בידים ישראליות ולא נכבש, אבל התחוללו כאן קרבות מאוד קשים – שנוהלו ע"י כוחות של חט' כרמלי וגולני – כאשר כל פלוגה שמגיעה לכאן מבקשת אחרי 24-48 שעות שיחליפו אותה כתוצאה מההתשה והכתישה האינטנסיבית של הקרבות, שגרמה להרוגים ופצועים רבים לשני הצדדים. על הגבעה הזו נהרגו כ – 100 חיילים שלנו.

ב – 17 ביולי בסיוע שריון וחיל אוויר שמפציץ את ראש פינה, שדה התעופה במחניים ואיילת השחר מצליחים הסורים לכבוש את הגבעה בלילה.

אנקדוטה – בשלב מסוים ישראל מציעה הפוגה בת שעות מספר לטובת פינוי פצועים והרוגים משני הצדדים והסורים שלא כמנהגם, מבקשים בתמורה את גופות הטייסים מהתרסקות מטוס סורי באיילת השחר – שככל הנראה היו ממשפחות מיוחסות בדמשק ולכן היו חשובים לסורים.

הגוויות הוחזרו בתחילת ההפוגה השנייה לאחר שהסורים התירו פינוי גוויות צה"ל. הסורים אף ביקשו לראות את אתר ההתרסקות. ישראל נעתרת ומשלחת סורית קשורת עיניים מלווה בחיילים ישראלים נוסעת לאיילת השחר לאתר ההתרסקות. כשהגיעו – הגיפו חברי איילת השחר את השערים וסירבו להכניס את הסורים לאחר שאלה הטילו עליהם הרס ואסונות כה רבים]

הגבעה נכבשת שוב ע"י כוחותינו שאחזו היטב בנקודה ולא איבדו אותה שוב ומכאן, הסורים לא יצליחו להתקדם עוד.

לימים, כאשר נחתמו הסכמי שביתת הנשק חלק מהסעיפים נחתמו סמוך לירדה ומאוחר יותר, כאשר היו גישושים בין רבין לאסד בנושא הסדר עתידי אפשרי, דובר על חתימתו בירדה, לסגירת המעגל.

היישוב השמאלי שאנו רואים הוא ייסוד המעלה ומימינו חולתה ואחריהם אגם החולה שהיה מלא.

התקפות הסוריות נעו בשני צירים, דרך הגבעות ודרך הפרדסים (הידוע כפרדס חורי, על שם אחת המשפחות האמידות שרכשו את הקרקע בתקופה העות'מאנית) המובילים לחולתה ויסוד המעלה.

העמדות הקדמיות של איילת השחר ניהלו קרבות בלימה קשים ובשלב מסוים – החליט המא"ז (מפקד אזור) לקדם את כל עתודות הנשק והתחמושת לעמדות הללו מתוך הבנה כי שם נחיצותם ולא ביישוב עצמו – והסורים לא יצליחו להגיע לאיילת השחר.

הפלמ"ח עזבו את המקום בסוף מאי לאחר כיבוש צפת וצריך היה להחליפם וכך, חטיבת עודד שמפקדה היה אורי יפה (שהיה מ"פ יחידת הפלמ"ח שפרצה את מעלה פלמ"ח במכתש חתירה), הוקמה במרחב הזה כחטיבה צעירה תוך כדי הקרבות במאי-יוני 48'. החטיבה הייתה בעייתית. היא לא הייתה מנוסה בלחימה, כוח האדם שלה הורכב בחלקו מתושבי המושבות באזור שהיו בני 30 ויותר (ולפיכך, כנראה שהיו בעלי משפחות, משקים ובגדול – היה להם מה להפסיד והמוטיבציה שלהם לא הייתה כשל חיילים צעירים) ולא הוכחה כאיכותית. כאשר מזכירים את העזרה שלא הגיעה למשמר הירדן, זו הייתה העזרה מחטיבת עודד שלא הגיעה.